לא מזמן צפיתי בקולנוע בסרט Interstellar של כריסטופר נולאן. גיבור הסרט, אותו מגלם מתיו מקונוהי (המצוין) אומר שם "A parent's job is to become their child's future memories"
בתרגום חופשי: "תפקידו של הורה הוא להיות לזכרונות של ילדיו". אני חייב להודות שהמשפט הזה היכה בי מתחת לחגורה, ודי חזק. ואני אסביר לכם למה.
בתרגום חופשי: "תפקידו של הורה הוא להיות לזכרונות של ילדיו". אני חייב להודות שהמשפט הזה היכה בי מתחת לחגורה, ודי חזק. ואני אסביר לכם למה.
אנחנו אנשי הקולנוע אוהבים את העבודה שלנו - כל כך אוהבים שלפעמים נראה שאנחנו מוכנים לוותר כמעט על הכל בשבילה.
וכשמחברים את האהבה הבלתי מתפשרת הזו לעובדה שקשה מאוד להתפרנס ממנה אתם מקבלים חיבור בעייתי מאין כמוהו.
יום עבודה הנחשב "רגיל" של צלם אורך 11.5 שעות. זה אומר שבדרך כלל יוצאים מהבית סביב שש בבוקר וחוזרים במקרה הטוב בשש שבע בערב. ועם קצת (ותמיד יש יותר מקצת) שעות נוספות אנחנו עוזבים את הילדים שלנו כשהם ישנים וחוזרים, ניחשתם נכון, כשהם שוב ישנים.
בני הזוג והילדים שלנו הכי אוהבים אותנו - והם גם הראשונים שאנו מצפים שיבינו את המצב, הרי בסופו של יום אנו דואגים לפרנסה שלהם.
קשה לי שלא להתבונן במצב הזה דרך המשפט שפתחתי איתו. אולי אני עושה פה משהו מאוד לא נכון ברמה הכי בסיסית? אולי אני מחטיא את עצם המטרה שלשמה אני פה?
וכשמחברים את האהבה הבלתי מתפשרת הזו לעובדה שקשה מאוד להתפרנס ממנה אתם מקבלים חיבור בעייתי מאין כמוהו.
יום עבודה הנחשב "רגיל" של צלם אורך 11.5 שעות. זה אומר שבדרך כלל יוצאים מהבית סביב שש בבוקר וחוזרים במקרה הטוב בשש שבע בערב. ועם קצת (ותמיד יש יותר מקצת) שעות נוספות אנחנו עוזבים את הילדים שלנו כשהם ישנים וחוזרים, ניחשתם נכון, כשהם שוב ישנים.
בני הזוג והילדים שלנו הכי אוהבים אותנו - והם גם הראשונים שאנו מצפים שיבינו את המצב, הרי בסופו של יום אנו דואגים לפרנסה שלהם.
קשה לי שלא להתבונן במצב הזה דרך המשפט שפתחתי איתו. אולי אני עושה פה משהו מאוד לא נכון ברמה הכי בסיסית? אולי אני מחטיא את עצם המטרה שלשמה אני פה?
לא מזמן נזכרתי בכך שבתי הבכורה, נועה, כבר באמצע כיתה ב' ושעדיין לא הצלחתי להיות נוכח בשום אסיפת הורים בביה"ס שלה. הרי תמיד יש יום צילומים שמתנגש עם משהו, וזו בסך הכל עוד אסיפת הורים, לא?
וכשמאפשרים לעבודה להשתלט לנו על החיים תמיד מגיע הרגע בו אנחנו חושבים - איך נוכל לבלות יותר זמן עם הילדים - הרי אין לנו זמן...
אז בוא נודה בפני עצמנו שהמשפט הזה - "אין לי זמן" הוא אינו יותר מעלה התאנה הבא לכסות על הערווה הנקראת "זה לא מספיק חשוב לי".
בדרכי לעוד יום עבודה, שגיא המתוק שלי שואל אותי: "אבא, היום תבוא לאסוף אותי כמו שהבטחת ונשחק ביחד בלגו?" ועיניו הגדולות נפתחות בציפיה לתשובה שתשמח אותו.
- "אני מקווה שכן חמוד" אני עונה. עוד שקר לבן...
פשוט כבר קשה לי לאכזב אותו ואני מקווה שאולי ישכח את ההבטחה שלי עד אחר הצהרים.
אז זהו - שהם לא שוכחים כל כך מהר. אנחנו שוכחים שבזמן שאנו מתרוצצים טרודים בעבודה הם מבלים את ימיהם בגן לא במחשבות על הרמת הפקה של עוד פרסומת, ולא על מצבה של הבורסה. הם חושבים על ההבטחה שלנו ורוצים רק בדבר אחד - לחזור להיות עם ההורים שלהם.
באילו זכרונות אני מצייד את ילדי להמשך חייהם? זכרונות של קימה בבוקר לבית בלי אבא, ורצף של אכזבות כששוב לא הגעתי למסיבה בגן?
בשעת לילה, בסופו של עוד יום צילומים אני יושב ופורק כרטיסי זיכרון מהמצלמה למחשב.
ולא יכול שלא לתהות - האם אני מחמיץ את הזכרונות מהסוג שאי אפשר לשמור על כרטיס?
וכשמאפשרים לעבודה להשתלט לנו על החיים תמיד מגיע הרגע בו אנחנו חושבים - איך נוכל לבלות יותר זמן עם הילדים - הרי אין לנו זמן...
אז בוא נודה בפני עצמנו שהמשפט הזה - "אין לי זמן" הוא אינו יותר מעלה התאנה הבא לכסות על הערווה הנקראת "זה לא מספיק חשוב לי".
בדרכי לעוד יום עבודה, שגיא המתוק שלי שואל אותי: "אבא, היום תבוא לאסוף אותי כמו שהבטחת ונשחק ביחד בלגו?" ועיניו הגדולות נפתחות בציפיה לתשובה שתשמח אותו.
- "אני מקווה שכן חמוד" אני עונה. עוד שקר לבן...
פשוט כבר קשה לי לאכזב אותו ואני מקווה שאולי ישכח את ההבטחה שלי עד אחר הצהרים.
אז זהו - שהם לא שוכחים כל כך מהר. אנחנו שוכחים שבזמן שאנו מתרוצצים טרודים בעבודה הם מבלים את ימיהם בגן לא במחשבות על הרמת הפקה של עוד פרסומת, ולא על מצבה של הבורסה. הם חושבים על ההבטחה שלנו ורוצים רק בדבר אחד - לחזור להיות עם ההורים שלהם.
באילו זכרונות אני מצייד את ילדי להמשך חייהם? זכרונות של קימה בבוקר לבית בלי אבא, ורצף של אכזבות כששוב לא הגעתי למסיבה בגן?
בשעת לילה, בסופו של עוד יום צילומים אני יושב ופורק כרטיסי זיכרון מהמצלמה למחשב.
ולא יכול שלא לתהות - האם אני מחמיץ את הזכרונות מהסוג שאי אפשר לשמור על כרטיס?